התבגרות של תשעה באב / ט' באב תשע"ב

ניסיתי לעשות קצת סדר במחשבות שמתלוות לי ליום הזה, תשעה באב.

אני מקווה שיועיל הסדר הזה גם לאחרים.

אני רוצה לעסוק במחשבות שצפות בי לקראת תשעה באב רק מן ההיבט של עצם היחס ליום הזה.

תובנות שונות מתחדשות בכל הקשור לבניין וחורבן, שכינה וסילוקה, גאולה ונסיגה - אך לא בהן ענייני כאן.

בדרך כלל, אני חושב, אין לי חשק לתשעה באב. החשק מתחיל לסור כבר בשלשת השבועות שקודמים לו. כבר מי"ז תמוז אני מתחיל להתבאס על התקופה הזו. זה לא רק החום. אלו כל מנהגי האבלות ("אבלות ישנה", כך קוראים לזה) שמתגברים להם.

וזה גם לא רק בגלל שאני אשכנזי (שכידוע החמירו באופן כללי בכל הקשור למנהגי התקופה, וסיבותיהם המוצדקות עמהם). פשוט אין לי סבלנות לזה כל כך. אני זקוק להמון דמיון בשביל להתרגש אפילו ממוראות מסעות הצלב בשנת ד'תתנ"ו, מנרצחי שפירא, וורמיזא ומגנצא - וכן, גםמנפוחי הרעב בירושלים. זה לא שאני מחוספס. אני פשוט רחוק משם מאוד. פיזית, היסטורית, תודעתית - זה ממש עולם אחר.

ולצערי - גם על גוש קטיף כבר יבש מעיין הדמעות. פשוט כי גם לנפש שלנו יש גבול כמה היא מסוגלת לקונן.

אבל זה לא רק "הייבוש" שבעניין.

ומכאן מתחילות המחשבות להתפתח, ותחילה - להיוולד:

מחשבות ילדות

זה לא פייר. באמת הייתי בסדר. השתדלתי. התאמצתי. התגברתי. לא שנאתי שנאת חינם. אפילו אהבתי. ועוד פעם - אני צריך לגדל שער, להתקלח במים פושרים ולצום.

למה? בגלל אנשים אחרים. הם עושים מה שבא להם, הם מתנהגים לא בסדר - ומי בסוף צם? מתענה? סובל? אני. והם? מתלוננים על כפיה דתית, שלא  נותנים להם גם לשבת בבית קפה ביום הזה. נו באמת!

התבגרות

לא הייתי בסדר. אם הגעתי עוד פעם עד הלום - אם לא נבנה בימי - אז כנראה בימי גם היה נחרב.

ממש לא עשיתי מספיק. לא הרביתי אהבת חינם (לפעמים אפילו שנאתי). צחקתי על חרדים, זלזלתי ברבנים, כעסתי על חילונים - בקיצור: החרבתי את המקדש במו ידי. כדאי לי לצום, לשבת לארץ, לחשוב על זה קצת - ללמוד לקח, לתקן את דרכי. לדאוג שבשנה הבאה כבר לא אצום. כי אין הדבר תלוי אלא בי!

בגרות

השתדלתי. לפעמים נכשלתי. התאמצתי. לפעמים התעצלתי.

זו לא ממש אשמתי - אבל אני גם לא צדיק הדור. אולי לא בגללי נחרב - אבל בטח לא בגללי היה יכול כבר להיבנות.

זה לא ממש משנה אם אני עשיתי מספיק או לא. כי כל דור שלא נבנה בימיו...

בית המקדש הוא לא שלי, הוא של עם ישראל. ותהליך התיקון גם הוא של העם כולו.

אין גאולה פרטית. זו המצאה נוצרית. אצל עם ישראל - זו עסקת חבילה. אני פשוט חלק מהעם הזה, עם נפלאותיו, עם קשיות ערפו - ואי אפשר לברוח מזה. ואני יודע עמוק עמוק שאני בחרתי בזה. להיות עם העם הזה בטוב וברע, כמו ירמיהו - שראה עוני בשבט עברתו - אבל לא חשב ללכת לשומקום, אלא המשיך לקרוא בקול את דבר ה' למרות הכל.

לכן לא שייך לצפות לפטורים מתשעה באב בגלל פרוטקציות אישיות "למי שעזר לסדר פה".

זה לא עובד ככה עם גאולה. גאולה היא לעם כולו. ועד שהעם כולו לא יהיה שם - 

אני אתנזר קצת ממוזיקה, אגרד קצת בראש, אתקלח בלי מים חמים, ואצום. כן, אשב לי על הרצפה עם ספר הקינות מן השנה שעברה, וארגיש כמה חסר לנו בית המקדש, כמה יש לנו עוד לאן להתקדם, לאן לצמוח, לאן לשאוף. לנו, ולכל ישראל - ונאמר אמן.