כמה קל לעבוד עלינו?

אני חושב לעצמי שאולי אין מתאים מיום הזיכרון לשואה ולגבורה, להעלות על הכתב את הרעיון הזה.
רבות דובר ונחקר אחרי מלחה"ע השניה, איך הפכו החינוך והתעמולה הנאצים את בני העם הגרמני הנאור והמתורבת לחיות-אדם אכזריות, שמסוגלות להישאר אדישות למראה רצח והרג, ולא רק למראה, אלא נותרו אדישות גם לאחר שביצעו את מעשי הזוועה הללו בעצמם?

אם נְדָמה את החוש המוסרי האנושי שלנו למגן וחומה - השאלה היא למעשה כיצד ניתן לעקוף את ההגנות הטבעיות הללו באלגנטיות, ולשכנע אותנו שכאן - זה בסדר. כאן - זה לא באמת רצח, לא באמת אלימות, לא באמת אנטי-מוסריות.

כמה דוגמאות עכשוויות לכך מצאתי בכמה סרטים מן העשור+ האחרונים, דוגמאות שממחישות עד כמה קל לעבוד עלינו, על ידי שימוש בטריק פשוט: סיפור הרקע של הסרט משכנע אותנו שאנחנו לא באמת צופים במעשי אלימות, בהרג המוני של חפים מפשע, אלא במשהו אחר.

דוגמה ראשונה לכך היא הMatrix.
בהיכרות הראשונה שעורך מורפיוס לנאו עם המטריקס, הוא מסביר לו מה טיבם של ה"סוכנים" - הAgents:

Neo: What are they?
Morpheus: Sentient programs. They can move in and out of any software still hard wired to their system. That means that anyone we haven't unplugged is potentially an agent. Inside the Matrix, they are everyone and they are no one.


מנקודה זו ואילך, אנו מקבלים בהבנה את ההרג ההמוני של כל יושבי המטריקס, שכל עוונם הוא שהם עדיין "plugged". הטבח שמבצעים נאו וטריניטי בכניסה לבניין הממשל - נתפס אצל הצופה כמעשה מוסרי למדי, למרות שהוא צופה בהרג שיטתי של אנשים חפים מפשע, באלימות לשמה. פשוט כי "עקפו" לו את מנגנוני ההגנה.

דוגמה נוספת ל"הכשר" שמקבלים מעשי רצח בזכות טריק פשוט - ניתן לראות ב Inception.

בתירוץ של מציאות שהיא בתוך חלום - אנו צופים בהרג ואלימות רבה של אנשים שהם כביכול "התת מודע" של החולם, ושוב - מנגנוני ההגנה שלנו מושבתים.

אני מאמין ששתי הדוגמאות הפשוטות הללו ממחישות עד כמה קל לעקוף את השיפוט המוסרי שלנו על נקלה.

ביום הזיכרון לשואה - נשתדל לתקן את הפגם האנושי הזה, נחזק את כושר השיפוט המוסרי שלנו, ונתאמץ להעמיד אותו איתן כנגד כל נסיונות העקיפה.

 המטריקס - כשלמציאות אין ממשות - הכל מותר

Jamie Zawinski [Attribution], via Wikimedia Commons

יגר שהדותא וגל עד

"ויקרא לו לבן יגר שהדותא, ויעקב קרא לו גל-עד"
"ארמי אובד אבי..."

המהר"ל בספרו "אור חדש" מסביר כי השפה, הלשון היא מורה על מהותו הפנימית של העם.
שמחתי להבחין, כי באותו הסכם הפרדה מפורסם בגלעד - התבצעה הפרדה לא-רק טריטוריאלית,
אלא הפרדת עמים מהותית.
לבן דבק במהותו - הארמית.

ויעקב עובר צד - ודבק בעברית.

הר הגלעד, מתוך ויקיפדיה העברית

התבגרות של תשעה באב / ט' באב תשע"ב

ניסיתי לעשות קצת סדר במחשבות שמתלוות לי ליום הזה, תשעה באב.

אני מקווה שיועיל הסדר הזה גם לאחרים.

אני רוצה לעסוק במחשבות שצפות בי לקראת תשעה באב רק מן ההיבט של עצם היחס ליום הזה.

תובנות שונות מתחדשות בכל הקשור לבניין וחורבן, שכינה וסילוקה, גאולה ונסיגה - אך לא בהן ענייני כאן.

בדרך כלל, אני חושב, אין לי חשק לתשעה באב. החשק מתחיל לסור כבר בשלשת השבועות שקודמים לו. כבר מי"ז תמוז אני מתחיל להתבאס על התקופה הזו. זה לא רק החום. אלו כל מנהגי האבלות ("אבלות ישנה", כך קוראים לזה) שמתגברים להם.

וזה גם לא רק בגלל שאני אשכנזי (שכידוע החמירו באופן כללי בכל הקשור למנהגי התקופה, וסיבותיהם המוצדקות עמהם). פשוט אין לי סבלנות לזה כל כך. אני זקוק להמון דמיון בשביל להתרגש אפילו ממוראות מסעות הצלב בשנת ד'תתנ"ו, מנרצחי שפירא, וורמיזא ומגנצא - וכן, גםמנפוחי הרעב בירושלים. זה לא שאני מחוספס. אני פשוט רחוק משם מאוד. פיזית, היסטורית, תודעתית - זה ממש עולם אחר.

ולצערי - גם על גוש קטיף כבר יבש מעיין הדמעות. פשוט כי גם לנפש שלנו יש גבול כמה היא מסוגלת לקונן.

אבל זה לא רק "הייבוש" שבעניין.

ומכאן מתחילות המחשבות להתפתח, ותחילה - להיוולד:

מחשבות ילדות

זה לא פייר. באמת הייתי בסדר. השתדלתי. התאמצתי. התגברתי. לא שנאתי שנאת חינם. אפילו אהבתי. ועוד פעם - אני צריך לגדל שער, להתקלח במים פושרים ולצום.

למה? בגלל אנשים אחרים. הם עושים מה שבא להם, הם מתנהגים לא בסדר - ומי בסוף צם? מתענה? סובל? אני. והם? מתלוננים על כפיה דתית, שלא  נותנים להם גם לשבת בבית קפה ביום הזה. נו באמת!

התבגרות

לא הייתי בסדר. אם הגעתי עוד פעם עד הלום - אם לא נבנה בימי - אז כנראה בימי גם היה נחרב.

ממש לא עשיתי מספיק. לא הרביתי אהבת חינם (לפעמים אפילו שנאתי). צחקתי על חרדים, זלזלתי ברבנים, כעסתי על חילונים - בקיצור: החרבתי את המקדש במו ידי. כדאי לי לצום, לשבת לארץ, לחשוב על זה קצת - ללמוד לקח, לתקן את דרכי. לדאוג שבשנה הבאה כבר לא אצום. כי אין הדבר תלוי אלא בי!

בגרות

השתדלתי. לפעמים נכשלתי. התאמצתי. לפעמים התעצלתי.

זו לא ממש אשמתי - אבל אני גם לא צדיק הדור. אולי לא בגללי נחרב - אבל בטח לא בגללי היה יכול כבר להיבנות.

זה לא ממש משנה אם אני עשיתי מספיק או לא. כי כל דור שלא נבנה בימיו...

בית המקדש הוא לא שלי, הוא של עם ישראל. ותהליך התיקון גם הוא של העם כולו.

אין גאולה פרטית. זו המצאה נוצרית. אצל עם ישראל - זו עסקת חבילה. אני פשוט חלק מהעם הזה, עם נפלאותיו, עם קשיות ערפו - ואי אפשר לברוח מזה. ואני יודע עמוק עמוק שאני בחרתי בזה. להיות עם העם הזה בטוב וברע, כמו ירמיהו - שראה עוני בשבט עברתו - אבל לא חשב ללכת לשומקום, אלא המשיך לקרוא בקול את דבר ה' למרות הכל.

לכן לא שייך לצפות לפטורים מתשעה באב בגלל פרוטקציות אישיות "למי שעזר לסדר פה".

זה לא עובד ככה עם גאולה. גאולה היא לעם כולו. ועד שהעם כולו לא יהיה שם - 

אני אתנזר קצת ממוזיקה, אגרד קצת בראש, אתקלח בלי מים חמים, ואצום. כן, אשב לי על הרצפה עם ספר הקינות מן השנה שעברה, וארגיש כמה חסר לנו בית המקדש, כמה יש לנו עוד לאן להתקדם, לאן לצמוח, לאן לשאוף. לנו, ולכל ישראל - ונאמר אמן.

זכרו את שאין להם זכרון

בשנה האחרונה תפסה אותי מחשבה, עד היכן יכולה להגיע מסירות נפש.

יש אנשים שאין להם חיים משל עצמם כמעט. כל חייהם מוקדשים לטובת עם ישראל.

למעלה מהם, בד"כ, גם אם אין זה בהכרח נכון תמיד - נמצאים אותם שמסרו את נפשם פשוטו כמשמעו, כלומר נהרגו במלחמות ישראל, או בפעולות האיבה. מותם הפך לעניין לאומי, ולכן הם נקראים "קדושים". החיילים הללו למעשה נתנו את הכל: את החיים.

דווקא ביום הזיכרון, עולה לרגע המחשבה שאולי החיים הם לא הכל. הרי יש גם את הזיכרון. החיילים הללו נזכרים בכל שנה ושנה, שמותיהם חקוקים באבן, לזכרון נצח.

ניתן למצוא את סיפור חייהם ומותם בנקל, לקרוא אודותם, לשמוע את מעשה גבורתם. הם הקריבו הכל, אך זכרונם נשאר.

ויש עוד. למעלה מזה.

אנשים שלא בלבד שחייהם הוקדשו למען העם והארץ, ולא די שנתנו גם את נפשם, אלא גם את מותם וזכרונם הם הקריבו.

יש כאלה, לא רבים אך גם לא מעטים, שלא תמצאו את שמותיהם חקוקים בסלע, הם אינם נספרים בין הנופלים. לא תדעו מה עשו בחייהם, כיצד מצאו את מותם, ולעתים גם לא ידע איש את קבורתם.

הקדושים הללו, חיו בארץ נכר: כמרגלים, כסוכני חרש, כשליחי האומה.

קרה ודבר שליחותם נודע לאויב, והם מצאו את מותם.

משפחתם קיבלה הודעה: "אביכם איננו", או היה זה הבן שאבד.

ואין קבר. ואין סלע. והזכרון גם הוא צריך להישמר בסוד.

ביום הזכרון, אני משתדל לזכור. לזכור גם את מי שלא נותר ממנו אפילו זיכרון.

הרהורים מיום הזכרון ליצחק רבין

אני מחוייב להקדים לדברים שאני מתכוון לכתוב, כמה הקדמות קצרות:

1. אני כותב דברים שאולי אינם פוליטקלי-קורקט, משום שאני נהנה מכך.

2. אני מתנגד לאלימות פוליטית מכל סוג, מימין ומשמאל.

וכעת לתוכן:

היום ציינו בישראל את יום הזכרון ה-15 להרצחו של ראש הממשלה ושר הבטחון יצחק רבין, בידי מתנקש.

נדמה שבכל שנה ממחזרים מחדש את אותן מנטרות מוסריות בדבר הלקחים שעלינו ללמוד מן הרצח.

גם הבוקר, שמעתי את מנחה המסדר במחנה רבין נואם באזני כמה מאות חיילים משועממים, שנאלצו לעמוד בשלשות עד אשר החובשת תואיל לשחרר אותן מחשש להתייבשות, על כך שעלינו לזכור את הסיבות לרצח, את הרוצח וכמובן את לקחינו כחברה מן הסיפור.

הוא לא טרח לבאר לאותם חיילים צעירים שבעת הרצח היו בני 4-6, את כל מה שהזכיר. הוא וודאי מניח שכולם יודעים כי הרוצח הוא יגאל עמיר, הסיבה לרצח היתה ההסתה של הימין, והלקח - ששומה עלינו לשמור על הדמוקרטיה ולא להיגרר לעולם לאלימות, גם כאשר איננו מסכימים זה עם זה.

כך בדרך כלל מועברים ימי זיכרון אלו, בחזרה על אותן אמיתות נצחיות, שהדור הבא חייב לשנן, על מנת למנוע את הרצח הפוליטי הבא.

כלומר, כאשר יקום "הדור אשר לא ידע את יצחק" (והוא קם בשנים אלו ממש), הוא ידע כי היה פעם ראש ממשלה רב פעלים, נעים ונוח לבריות, שמעולם לא פגע לרעה באיש, אשר כל משימתו היתה להביא לשלום בר קיימא במזה"ת. לעומתו קמו מתנגדים שונאי שלום (להלן "הימין") והחליט להסית נגדו, סתם. פשוט כי לא הסכימו עם דעותיו.

ההסתה, היא זו אשר הצמיחה את "הרוצח", או אם תרצו את "המטורף", אשר קם ועשה מעשה וגדע באיבה את יונת השלום.

"מה רע בכך?", תשאלו. הרי התיאור כמעט מדוייק.

אז זהו. מה שחורה לי בעניין, הוא לא העובדה שלא טורחים להזכיר גם את פעלו של האיש באלטלנה. ניחא, ביום הזכרון מעדיפים להתמקד בטוב, וזה סביר.

הבעייה היא שאנחנו מפספסים לקח חשוב למדי שאינו מועבר לדור הבא, ודווקא הוא נראה לדעתי טריגר הרבה יותר מסוכן לרצח הפוליטי הבא.

אבל לפני שאגלה לך, קורא נעים, מהו הלקח שעליו אני חושב, אני אקדים:

כמעט כל המסרים שמדברים עליהם בהקשר לרצח רבין: דמוקרטיה, סובלנות, כבוד הדדי וכו' - הם מסרים נכונים. חיוביים וחיוניים. אילו החברה כחברה תפנים אותם, אפשר שהמדינה שלנו באמת תהיה מקום נעים יותר לחיות בו.

אבל בסופו של דבר, בכל חברה, בימין ובשמאל, ולא משנה כמה תחנך אותה, יימצאו תמיד "שוליים", "פנאטים", שלא סופרים אף אחד ממטר, וגם מתחממים בקלות. ואותם אנחנו לא נצליח לחנך. אין להם שום עניין להיות בקונסנזוס. והשוליים האלה הם אלו שנמצאים בסיכון הגבוה להיות "הרוצח הפוליטי" הבא.

טעות לחשוב כי ההסתה היא זו שמניעה אותם. זה נכון שאסור להסית לאלימות, אבל לא די בזה.

הלקח שאיננו מעבירים לדור הבא, ובכך אנו חוטאים הן לאמת והן למטרה, הוא הלקח שצריכים ללמוד הפוליטיקאים.

אני יודע, זה לא נכון מוסרית, וזה עוד יותר לא פוליטקלי-קורקט להאשים את הקרבן בהרצחו.

אבל זו גם טעות מרה להתעלם מן המניע כבד המשקל הזה לרצח.

רבין לא נרצח כי לא הסכימו איתו בימין. המניע האחד והיחיד של הרוצח (בהנחה וזהו אכן מר עמיר) הוא הכעס והתסכול של ציבור שלם. היום כבר יש המון אנשים בשמאל הקיצוני שיודעים להסביר זאת כלפי מחבלים שפוגעים ביהודים "בגלל הכיבוש" (דבר שלכשלעצמו יכול להתגלות כנכון לפעמים).

יצחק רבין המנוח עשה כמנהיג כמה טעויות מרות, שלצערנו עליהם לא מדברים ואת לקחיהן לא מעבירים לדור הבא.

אסור לפוליטיקאי או למנהיג לשקר במצח נחושה לבוחרים שלו כפי שעשה רבין.

אסור לפוליטיקאי או למנהיג לזלזל באף אחד מאזרחי מדינתו, גם לא במתנגדיו, כפי שעשה רבין.

כי כאשר מנהיג לוקח קבוצה גדולה מאוד מאזרחי מדינתו, מזלזל בהם, פוגע במפעל חייהם ובציפור נפשם - עלול מישהו, שראוי לכל גינוי, וגם יזכה לכל גינוי, אבל זה לא אכפת לו - לקום ולעשות מעשה.

ואז חבל על כל מה שהשקענו בימי זיכרון מרגשים, כי על אותו "מטורף" שהרגיש חסר אונים, שלא מקשיבים לו ושאין לו עם מי לדבר - והחליט להפסיק לדבר ו"פשוט" לרצוח - זה פשוט לא השפיע.

הוא יימק בכלא, ואנחנו נעמוד דום, נצדיע לדגל המורד לחצי התורן במבט קודר ונשאל: איפה טעינו?

שבים לזמן קיץ

מפורסם, כי אין תחנון בכל חודש ניסן מפני שתחילתו בראש-חודש וביום ההולדת שלי, ומשום שנכנס בשמחה - מסיימים כל החודש כולו בשמחה.

אפשר, שחודש ניסן כולו ניתן לנו כמעמד בונוס - "חודש האביב". לא עוד עבודת החורף ולא עוד עמל הקיץ.

אחר שיצא ניסן, הגשמים סימן קללה. לא עוד זמן השפעה שמימית. עת הפריחה הגיעה, צמיחת כוחות החיים שינקנו בחורף מגשמי שנה בגשמיות ומתורת ה' ברוחניות.

ביומי ניסן יצאנו ובירכנו ברכת האילנות, על תחילת הלבוב, ולבבנו מתרונן, גם אם קיצרנו כאשכנזים ולא ייחדנו ייחודים ואת הניצוצות והנשמות העלינו שלא במודע כמעט, הלא נשמתנו עילוי גדול היה לה, עת החלו כוחות החיים אשר טמנו בה בשנת החורף בבית המדרש - להתמתח, להסיר אבק וללבלב בעדינות.

בקיץ - יפרצו בעוז כל אותם כוחות. לא הרי תורת החורף, הנספגת באותו צורבא ההוגה בה, כהרי תורת הקיץ, המתגברת כמעיין מגשמי החורף הברוכים.

במערכות הטבע מתנהלת מערכת קיץ וחורף בשתי פנים בקרב קהילת בעלי החיים. יש את הנמלה דאיתמר בה "תכין בקיץ לחמה אגרה בקציר מאכלה" (משלי ו, ח). התכלית היא השרדות החורף.

וישנם כדוגמת הנחש, אשר שנת החורף נועדה לטעת בו כוחות חדשים למזון הקיץ.

ובחור הישיבה? לאיזה מהם ידמה? ושמא מאחד הוא את שני הטבעים הללו?

שנזכה!

זמן טוב לכולם.