יש אנשים שאין להם חיים משל עצמם כמעט. כל חייהם מוקדשים לטובת עם ישראל.
למעלה מהם, בד"כ, גם אם אין זה בהכרח נכון תמיד - נמצאים אותם שמסרו את נפשם פשוטו כמשמעו, כלומר נהרגו במלחמות ישראל, או בפעולות האיבה. מותם הפך לעניין לאומי, ולכן הם נקראים "קדושים". החיילים הללו למעשה נתנו את הכל: את החיים.
דווקא ביום הזיכרון, עולה לרגע המחשבה שאולי החיים הם לא הכל. הרי יש גם את הזיכרון. החיילים הללו נזכרים בכל שנה ושנה, שמותיהם חקוקים באבן, לזכרון נצח.
ניתן למצוא את סיפור חייהם ומותם בנקל, לקרוא אודותם, לשמוע את מעשה גבורתם. הם הקריבו הכל, אך זכרונם נשאר.
ויש עוד. למעלה מזה.
אנשים שלא בלבד שחייהם הוקדשו למען העם והארץ, ולא די שנתנו גם את נפשם, אלא גם את מותם וזכרונם הם הקריבו.
יש כאלה, לא רבים אך גם לא מעטים, שלא תמצאו את שמותיהם חקוקים בסלע, הם אינם נספרים בין הנופלים. לא תדעו מה עשו בחייהם, כיצד מצאו את מותם, ולעתים גם לא ידע איש את קבורתם.
הקדושים הללו, חיו בארץ נכר: כמרגלים, כסוכני חרש, כשליחי האומה.
קרה ודבר שליחותם נודע לאויב, והם מצאו את מותם.
משפחתם קיבלה הודעה: "אביכם איננו", או היה זה הבן שאבד.
ואין קבר. ואין סלע. והזכרון גם הוא צריך להישמר בסוד.
ביום הזכרון, אני משתדל לזכור. לזכור גם את מי שלא נותר ממנו אפילו זיכרון.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה