הרהורים מיום הזכרון ליצחק רבין

אני מחוייב להקדים לדברים שאני מתכוון לכתוב, כמה הקדמות קצרות:

1. אני כותב דברים שאולי אינם פוליטקלי-קורקט, משום שאני נהנה מכך.

2. אני מתנגד לאלימות פוליטית מכל סוג, מימין ומשמאל.

וכעת לתוכן:

היום ציינו בישראל את יום הזכרון ה-15 להרצחו של ראש הממשלה ושר הבטחון יצחק רבין, בידי מתנקש.

נדמה שבכל שנה ממחזרים מחדש את אותן מנטרות מוסריות בדבר הלקחים שעלינו ללמוד מן הרצח.

גם הבוקר, שמעתי את מנחה המסדר במחנה רבין נואם באזני כמה מאות חיילים משועממים, שנאלצו לעמוד בשלשות עד אשר החובשת תואיל לשחרר אותן מחשש להתייבשות, על כך שעלינו לזכור את הסיבות לרצח, את הרוצח וכמובן את לקחינו כחברה מן הסיפור.

הוא לא טרח לבאר לאותם חיילים צעירים שבעת הרצח היו בני 4-6, את כל מה שהזכיר. הוא וודאי מניח שכולם יודעים כי הרוצח הוא יגאל עמיר, הסיבה לרצח היתה ההסתה של הימין, והלקח - ששומה עלינו לשמור על הדמוקרטיה ולא להיגרר לעולם לאלימות, גם כאשר איננו מסכימים זה עם זה.

כך בדרך כלל מועברים ימי זיכרון אלו, בחזרה על אותן אמיתות נצחיות, שהדור הבא חייב לשנן, על מנת למנוע את הרצח הפוליטי הבא.

כלומר, כאשר יקום "הדור אשר לא ידע את יצחק" (והוא קם בשנים אלו ממש), הוא ידע כי היה פעם ראש ממשלה רב פעלים, נעים ונוח לבריות, שמעולם לא פגע לרעה באיש, אשר כל משימתו היתה להביא לשלום בר קיימא במזה"ת. לעומתו קמו מתנגדים שונאי שלום (להלן "הימין") והחליט להסית נגדו, סתם. פשוט כי לא הסכימו עם דעותיו.

ההסתה, היא זו אשר הצמיחה את "הרוצח", או אם תרצו את "המטורף", אשר קם ועשה מעשה וגדע באיבה את יונת השלום.

"מה רע בכך?", תשאלו. הרי התיאור כמעט מדוייק.

אז זהו. מה שחורה לי בעניין, הוא לא העובדה שלא טורחים להזכיר גם את פעלו של האיש באלטלנה. ניחא, ביום הזכרון מעדיפים להתמקד בטוב, וזה סביר.

הבעייה היא שאנחנו מפספסים לקח חשוב למדי שאינו מועבר לדור הבא, ודווקא הוא נראה לדעתי טריגר הרבה יותר מסוכן לרצח הפוליטי הבא.

אבל לפני שאגלה לך, קורא נעים, מהו הלקח שעליו אני חושב, אני אקדים:

כמעט כל המסרים שמדברים עליהם בהקשר לרצח רבין: דמוקרטיה, סובלנות, כבוד הדדי וכו' - הם מסרים נכונים. חיוביים וחיוניים. אילו החברה כחברה תפנים אותם, אפשר שהמדינה שלנו באמת תהיה מקום נעים יותר לחיות בו.

אבל בסופו של דבר, בכל חברה, בימין ובשמאל, ולא משנה כמה תחנך אותה, יימצאו תמיד "שוליים", "פנאטים", שלא סופרים אף אחד ממטר, וגם מתחממים בקלות. ואותם אנחנו לא נצליח לחנך. אין להם שום עניין להיות בקונסנזוס. והשוליים האלה הם אלו שנמצאים בסיכון הגבוה להיות "הרוצח הפוליטי" הבא.

טעות לחשוב כי ההסתה היא זו שמניעה אותם. זה נכון שאסור להסית לאלימות, אבל לא די בזה.

הלקח שאיננו מעבירים לדור הבא, ובכך אנו חוטאים הן לאמת והן למטרה, הוא הלקח שצריכים ללמוד הפוליטיקאים.

אני יודע, זה לא נכון מוסרית, וזה עוד יותר לא פוליטקלי-קורקט להאשים את הקרבן בהרצחו.

אבל זו גם טעות מרה להתעלם מן המניע כבד המשקל הזה לרצח.

רבין לא נרצח כי לא הסכימו איתו בימין. המניע האחד והיחיד של הרוצח (בהנחה וזהו אכן מר עמיר) הוא הכעס והתסכול של ציבור שלם. היום כבר יש המון אנשים בשמאל הקיצוני שיודעים להסביר זאת כלפי מחבלים שפוגעים ביהודים "בגלל הכיבוש" (דבר שלכשלעצמו יכול להתגלות כנכון לפעמים).

יצחק רבין המנוח עשה כמנהיג כמה טעויות מרות, שלצערנו עליהם לא מדברים ואת לקחיהן לא מעבירים לדור הבא.

אסור לפוליטיקאי או למנהיג לשקר במצח נחושה לבוחרים שלו כפי שעשה רבין.

אסור לפוליטיקאי או למנהיג לזלזל באף אחד מאזרחי מדינתו, גם לא במתנגדיו, כפי שעשה רבין.

כי כאשר מנהיג לוקח קבוצה גדולה מאוד מאזרחי מדינתו, מזלזל בהם, פוגע במפעל חייהם ובציפור נפשם - עלול מישהו, שראוי לכל גינוי, וגם יזכה לכל גינוי, אבל זה לא אכפת לו - לקום ולעשות מעשה.

ואז חבל על כל מה שהשקענו בימי זיכרון מרגשים, כי על אותו "מטורף" שהרגיש חסר אונים, שלא מקשיבים לו ושאין לו עם מי לדבר - והחליט להפסיק לדבר ו"פשוט" לרצוח - זה פשוט לא השפיע.

הוא יימק בכלא, ואנחנו נעמוד דום, נצדיע לדגל המורד לחצי התורן במבט קודר ונשאל: איפה טעינו?